זיהוי מצוקות ילדים בציורים

דריה, בת ה- 5 וחודשיים, איבדה לפני כשלוש שנים את אביה, סבה וסבתה, וסבה הגדול בפיגוע רצחני במהלכו חדר מחבל לביתם . אמה התחבאה ביחד עמה מתחת לשולחן, ובהמשך הצליחו להימלט מהמקום. כשנה וחצי לאחר האירוע, נישאה אמה בשנית. בציור המשפחה שלה, ציירה תחילה את שלושת הדמויות: אימא, אבא וילדה. לדמותה, הוסיפה ראשונה את הכיתוב 'דריה' מעל לראשה. אך כאשר פנתה לדמויות ההורים נתקלה בקושי. היא אינה נוהגת לקרוא לבעלה של אמה 'אבא', אלא פונה אליו בשמו הפרטי. בסופו של דבר, מיקמה את השם 'אבא'  סמוך לשמיים בחלקו העליון של הציור ובסמוך לו כתבה 'אימא'. יתכן, ובחירה זו ממחישה את המקום בו דריה מאמינה שאביה נמצא, והיא בוחרת להתייחס אליו בהקשר זה .

עשור, בן 9 ועשרה חודשים, איבד את אביו במהלך פיגוע ירי בדרכים. ההתייחסות לדמותו של האב בציור, ברורה וקורקטית: בחלק התחתון של הציור, מצויר האב כשהוא שוכב על אלונקה במהלך הפינוי מהמקום או במהלך הלוויה. בחלק השמאלי מצויר סולם העולה השמימה, ודמותו של האב מטפסת עליו. עשור, בחר להתייחס בציור להיבטים שונים הקשורים לזיכרון האב, בעוד שגילה חוסר סבלנות בציור המשפחה (ואף שכח לצייר את אחד מאחיו).  בבואם לצייר בית ומשפחה, התעוררה באופן טבעי, תגובה טעונה אצל חלק מהילדים: לאחת הילדות לא התחשק לצייר בית, וילד אחר סירב בתוקף לצייר את המשפחה לאחר שניסה מספר פעמים, וקרע בכעס כל ציור שצייר.

ההתמודדות עם האובדן, מעוררת בילדים חוויות רגשיות שונות כמו: דיכאון, כעס, פחדים, עוררות מוגברת ופיזור נפש. אלו עלולים להופיע באותה המידה גם בקרב ילדים שנכחו באירוע הטראומטי הלכה למעשה, וגם בקרב כאלה ששמעו את פרטי האירוע ומתמודדים עם השכול. במחקר בנושא נמצא, שבציורים קיימות מגמות נוספות, מאלה שציינתי כאן כמו: חזרה על פרטים, שימוש בטווח צבעים מצומצם וציורים המשקפים אבל, בדידות והרס עצמי.

כמובן, שילדים חווים אובדן גם בנסיבות נוספות, למשל כשסב אהוב הולך לעולמו בשיבה טובה או להבדיל כשחיית מחמד אליה הילד נקשר במיוחד, מתה. גם במקרים שכאלה החוויות הרגשיות שיתעוררו בילדים שונים יכולות להיות דומות, וכך גם ביטויין  בציורים."

מיכל וימר היא מומחית לפענוח ציורים וכתבי יד של ילדים, ומאמנת הורים להשגת יעדים במשפחה. ספרה "ציורים מדברים" בהוצאת מנטור.

לאתר של מיכל וימר