אף אחד לא רוצה לשחק איתי!

דחייה חברתית וביטויה בציורי ילדים

מאת: מיכל וימר

השפה החברתית ניזונה מתפקידים שונים שמרכיבים את החברה שלנו. בין התפקידים הללו נמצאים בראש ובראשונה, תפקידים הנובעים מעצם המגדר המיני (ג'נדר). בנים נוטים יותר מבנות לצייר דמויות לוחמים בשילוב עם צורות זוויתיות שונות, שעה שבנות מרבות לצייר נסיכות בשילוב לבבות. הבנות גם מייחסות משמעות רבה יותר מבנים למוצר הסופי ולאופן קבלתו. הן ניגשות לציור באופן מתוכנן יותר, צובעות בעדינות ומקפידות על דיוק. בנוסף, הן גם משתדלות יותר מבנים לצייר נושאים 'מקובלים', שאינם שנויים במחלוקת מבחינת הזהות המינית. מחקרים מצאו כי הקו ועיצוב הצורות של בנים נוטה להיות תנופי ודינאמי יותר, בעוד שבנות מסגלות לעצמן קו נוקשה, בשילוב עם צורות סטטיות מובנות. מחקר אחר גילה כי בציורי דמויות אנוש בנים מרבים לצייר דמויות בפרופיל בעלות גפיים ארוכות ודומיננטיות, בעוד שבנות מציירות ידיים וכפות רגליים קטנות. כמו כן, בנות נוטות להשתמש בקשת רחבה יותר של צבעים, בעוד שאצל הבנים קיימת העדפה ברורה למספר מוגבל של צבעים.

הגדרת המקובלות החברתית שונה מתרבות לתרבות, וניתן לראות זאת באמצעות האינטראקציות שהילד מצייר בין הדמויות השונות שבציור. במחקר מרתק שנערך בארץ, והשווה בין ציורי ילדים חרדים לציורי ילדים חילוניים, נמצאו הבדלים בהגדרת מושג החברות ובמידת הדמיון בין הדמויות השונות. בקרב הילדים החילוניים, צוירו דמויות שונות זו מזו בצבעוניות ובפריטי הלבוש (כנראה משום החופש האופנתי המקובל במגזר החילוני), בעוד שבציורי הילדים החרדים, התקבלה תמונה אחרת, לפיה הדמויות דומות בלבושן זו לזו (כנראה משום נורמת הלבוש האחידה, המקובלת במגזר זה). בנוסף לכך, הדמויות צוירו תוך הבעת אינטראקציה רבה ביניהם, וזאת יתכן בגלל החשיבות הרבה שמייחסים במגזר החרדי לפעילות פנים קהילתית. בעניין זה, בהשוואה בין ציורי ילדים מקובלים לילדים בלתי מקובלים, נמצא שאלה האחרונים מייחסים חשיבות רבה יותר למשפחה, ומציירים עצמם קרוב לאחת מדמויות ההורים.

כמובן, שיש גם ילדים המעוררים במבוגרים תחושה, שהם אינם מעוניינים כלל להיות מקובלים, ולהשתתף במשחק החברתי. מבחינה פסיכולוגית, מקובל לראות זאת כביטוי לחשש שהם מרגישים מעצם ההתקשרות, חשש המונע מהם להעיז ולפעול למען השתלבותם החברתית. הם ידועים כביישנים כבר מגיל צעיר, וחוששים מזרים יותר מאחרים. הם יעדיפו שלא לחוות התנסויות חדשות, ובחלק מהמקרים יתבטא הדבר גם בהתנסויות הקשורות לציורים ולתחום המלאכה בכלל. יתכן ויופיע בציוריהם שימוש בקו ולחץ חלש, אך רק במקרים בהם הילד מגלה ביישנות וקושי להתבטא במסגרות נוספות  בחייו מעבר לחוג החברתי של ילדי הגן או הכיתה.

כשילד מרגיש דחוי מבחינה חברתית, או מגלה קושי בהסתגלות והתקשורת עם חבריו, הסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות. החל מקשיי למידה ומגבלות פיסיות שונות, דרך סיבות רגשיות אישיות שלו כמו: הערכה עצמית נמוכה, קושי בהתבטאות בטוחה בחברת ילדים, רקע משפחתי מורכב ועוד. המראה החיצוני עלול להשפיע אף הוא (למשל: ילד מלוכלך או מסריח), וגם התנהגויות שונות שהתפתחו במערכת המשפחתית (כמו: פינוק יתר ואחרות) שעלולות להקשות עליו את ההתנהלות החברתית, ואף זוכות לגינוי במסגרת הגן. בציורים, ניתן יהיה למצוא סימני מצוקה למיניהם, שיעידו על קשיים בהתמודדות עם מציאות בלתי רצויה. מעבר לכך יופיעו סימנים של התמודדות רגשית מורכבת – בעיקר בשילובי הצבעים, ובאיכויות קו משובשות (קו רוטט, קטוע, משתנה). עניין הדחייה החברתית, עלול להתבטא גם בהתערערות הביטחון העצמי, וכתוצאה מכך גם בחוסר רצון לצייר וליצור בכלל. במקרים הללו, הילד חש שמעשיו לא מקדמים אותו ולכן מאבד עניין בעצם העשייה, ובכשרונותיו בכלל – במקרים קיצוניים יותר.

מציורי ילדים שבדקתי במסגרת עבודתי, שמתי לב שכאשר ילד מרגיש דחוי, הוא נוהג להבליט בציור את השוני בינו לבין שאר הדמויות. בעוד שילד המרגיש מקובל, מבליט בעיקר את המכנה המשותף בין דמותו לשאר הדמויות בציור.

ציורו של הראל בן ה - 7:6 , הוא דוגמא למצוקה שכזו. ציוריו הופנו אליי ע"י הפסיכולוג שמטפל בו בעקבות תקיעות של הטיפול וסירוב לשיתוף פעולה. מבעד לציורים השונים שנבדקו נחשפה תמונת עולם קשה ומורכבת, שחלק ממנה ניתן לראות בציור המצורף: הפרחים אינם פורחים, השמש רחוקה ואינה מחממת ולמעשה, אין שום קשר בין העצמים השונים המופיעים בציור. כמו כן, עלתה מהציורים טראומה משמעותית אליה נחשף הראל בגיל צעיר, וכתוצאה ממנה איבד אמון בכל הדמויות המבוגרות הסובבות אותו. עם זאת, הופיעו סימנים לכשרון תיאטרלי, ובאמצעות בובות ומסכות ניתן היה להמשיך את התהליך הטיפולי. בהמשך, חזר הראל להתבטא גם באמצעות הציור.

מאחר והילדים משתמשים בציוריהם כשפה נוספת, הם מבטאים באמצעותם את עולמם הפנימי והחוויות העוברות עליהם. בעיקר התחום החברתי, המהווה חלק ניכר מיומו של הילד, מתבטא בציורים בדרכים שונות וכדאי לעקוב אחריו כדי להבין יותר את הדינאמיקות שכהורים, אין באפשרותנו ליטול בהן חלק.