הטקסטים העתיקים, מעוררים תמיהה על הצורך להוציא לאור עוד גרסה שלהם. השפה הארכאית מצריכה חזרה לפני הקריאה לעוללים, עם זאת יש לספר ערכים טובים אחרים
מאת:
מי לא התנדנד לצלילי נד-נד, רדף בשדות אחר פרפר-פרפר, צעק רוץ בן-סוסי על סוס מתכת בגן השעשועים וחיפש בכל קן לציפור יצור מיוחד ששמו "הספנתעיר"? שירי ביאליק לפעוטות מפגיש הורים שגדלו בישראל עם ילדותם.
עם זאת, קריאה בטקסטים העתיקים הללו, שנכתבו לפני כמאה שנים, מעוררת תמיהה על הצורך להוציא לאור עוד גרסה שלהם. זאת, משום שהשפה שלהם היא כה ארכאית, עד כי צריך לעתים לעשות חזרה לפני ההקראה לעוללים.
קחו לדוגמה את השיר דב. חלק נכבד מהטקסט של השיר הקצרצר (שש שורות) לא מובן לאף ילד, ואפילו רבים מן ההורים לא היו מצליחים לקרוא, ללא הניקוד, משפטים כגון: "צועד צעוד והתרפות, כֶּבֶד בשר, כבד כפות". ומה זה בדיוק דובא רבא, רברבא"? גם הפעלים חושי וזְכי בשיר על הציפורים אינם בשימוש בימינו, וכמותם לא ההטיות אוכלה ולומדה מהשיר על חמוטל.
הספר הזה מעורר את הפולמוס הוותיק בנושא האבולוציה של שפה. זהו דיון שכולל שאלות כגון: האם צריך להיות הבדל בין שפה כתובה לזו המדוברת? האם חשוב להקפיד על דקדוק תקני? עד כמה משקף אוצר המלים עושר תרבותי? ומעל לכל: האם שפה היא גוף חי שמשתנה, או מונומנט שצריך לשמר?
באופן אישי, אני בעד לחשוף ילדים (ומבוגרים) לרבדים שונים של שפה ורעיונות, ולהניח להם לקחת מה שהם יכולים. לכן, אני פחות מחבבת כתיבה דיבורית ורזה ועיבודים קצרים וקלילים לטקסטים קלאסיים. עם זאת, אין לי שום תקווה שאיזה ילד ילמד עברית משירי ביאליק, גם אם מדובר בגרסאות מקוצרות וערוכות.
לספר יש יתרונות אחרים לגמרי. המקצב של השירים שובה אוזן, הסיפורים שהם מספרים מעוררי דמיון והעיצוב הוויזואלי מקסים. תינוקת בת שנה וחודשיים, שקיבלה את הספר לידיה, ביקשה שוב ושוב שיקריאו לה ("את זה") והצביעה באושר על הציורים.
ל
ולבסוף, מדובר בספר קשיח, כזה שאין חשש שידיים נמהרות יקרעוהו, או חניכיים דואבות ימוססוהו. מי ייתן ויותר ספרים ייצאו בפורמט קשיח שכזה, כדי לאפשר חופש רב יותר לילדים שמאוד רוצים לגעת.
ביאליק לפעוטות- מאת חיים נחמן ביאליק, איורים: אלונה פרנקל. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
49 ₪.