הספר "בומבי הכל שרדף אחרי תפוז" מציג איורים מקסימים. לעומתם, סיפור המעשה לא מעניין מספיק ולכן אינו עומד בפני עצמו.
מאת: שרון אברון
אוהבי המוסיקה בודאי מכירים את הדיון חדור הלהט בנושא מה חשוב יותר הליריקה או המוזיקה. אותו סוג דיון החל מנצנץ לי בראש כשאני מעיינת בספר "בומבי הכלב שרדף אחרי תפוז". את הספר אייר דמיטרי קיליסקי אותו מאייר מוכשר שאייר בן השאר את תפילילה וגמדי הלילה. איורים מקסימים בעיני. אני יכולה לשקוע ולהביט בעיניו של הכלב בומבי המצויר על הכריכה שנראה כל כך מציאותי ומשווע לליטוף. לאורך כל הספר האיורים ממחישים היטב את התחושות המחשבות והגעגועים שמתוארים בסיפור וניתן לקרוא דרכם את כל סיפור המעשה ללא כל צורך במילים. מאד רציתי שנתאהב בספר אני ופיצי מיצי, אבל כמו שלדעתי מוזיקה ותהיה הטובה ביותר שבנמצא בלי מילים נכונות, מרגשות , משתלבות מאבדת מעוצמתה כך גם ספר יהיה מאויר יפה ככל האפשר צריך סיפור שימשוך אותנו לשוב ולקרוא. בומבי הכלב שרדף אחרי תפוז מספר על הילד שי שמגדל באהבה רבה
על אף יופיו המשגע הספר הזה לא יבקר במדפים שלנו, אני לא אוהבת שמנסים לכפות עלי מסר בצורה בוטה וזאת הייתה התחושה שלי כשקראתי לפיצי מיצי את הספר. פילוסופיה בגרוש צריכה להישאר במדפי המבוגרים, לילדים יש זמן לחוות ילדות ולפתח את חוש הדמיון שלהם. הפיצי הפרטי שלי לא הסכים לשמוע את הסיפור יותר מפעם אחת ואת אותה התגובה קיבלתי מבן דודו הגדול.
"בומבי הכלב שרדף אחרי תפוז" מאת שאולי
הוצאת: כותרות
מחיר: 71 ₪.