על סף ההורות

אין ספק שתינוק גורם למהפכים בחייו של זוג צעיר. יש הרוצים בו, יש הדוחים אותו. מה תפקידי הבעל והאישה ומהם הדרכים לסיוע בשעות משבר? הפסיכולוג רפי יעקובי מסביר איך הופכים להיות הורים ונשארים חברים

מאת: רפי יעקובי

מי מבני הזוג חש ראשון בגירוי להפוך להורה? אין חשיבות לשאלה. די אם אחד משני בני הזוג יבחין בהזדמנות הנוצרת, ויגיב בהיענות. מי שאין להם ניסיון קודם -  אינם חשים בגירוי. לא פעם קורה ששני בני הזוג שרויים בהדחקה; שניהם לא חשים בגירוי ואינם עושים מאומה כדי לשנות גישה. הם סבורים, שכדי לשמור על איכות חייהם ועל איכות הקשר שביניהם, עליהם להימנע מנטל האחריות שהרך הנולד מטיל עליהם. זוהי, כמובן, תגובה היסטרית, ההודפת את ההזדמנות הזו אל מחוץ לעולמם. על קרקע שכזאת – ילד לא יצמח.

אצל זוגות רבים קיימת "חלוקת עבודה" בעניין ההורות. האחד "משחק" את ה"רוצה" ואילו השני את ה"לא רוצה". בין השניים קיים ויכוח במעגל סגור. במקרה זה - יש לנתח עובדות. אם זוג "שרוי במחלוקת" אינו מגדיל את המשפחה – אין להצביע על הסרבן. במקרה זה – שני בני הזוג הם ה"סרבנים". אפשר לראות ב"סרבנות" זו אפילו שפת הידברות מסוימת בין שני בני הזוג . כלומר, זה שמאוד מאוד רוצה בילדים, יכול "להרשות לעצמו" לרצות כי, בעצם, הוא סומך על בן זוגו שימנע זאת ממנו. והיה ואם אצל בני זוג מן הסוג הזה קורה "פנצ'ר", ויש הריון, פירושו של דבר שהם נותנים לעצמם הזדמנות. אמנם בדרך מפותלת ומסורבלת – אך בכל זאת הזדמנות. תחילה הם "אנוסים", כביכול, נוכח המציאות שנכפתה עליהם, ורק מאוחר יותר הם מתחילים לחוש את ההורות וליהנות ממנה.

בכל מקרה, הייתי מבקש להדגיש, אינני מתייחס לנושא מנקודת ראות אידיאולוגית כלשהי, אלא רק מאותה זווית של ההורים בלבד, שילדים מהווים עבורם הזדמנות טובה להתבטאות עסיסית, ומי שרק יכול – חבל לו שיחמיץ הזדמנות שכזאת.

כאשר מופיעה חבילת הגירויים (התינוק) אצל הזוג הצעיר, הדבר גורם הדבר לתנודה ניכרת בחייו. והנה הוא חש שעליו גם להתייחס לצרכיו של היצור הקטן, וזו באה, במידת מה, על חשבון התייחסותם זה לזה. מאמצי האם נוטלים את כל "תקציבי הנפש" ואין לה יכולת להמשיך ולהתייחס אל בעלה כמימים ימימה . ואילו הוא, כאשר הוא "מתגייס" כאב, לא נותרה לו מנת התייחסות לאשתו.

כדי לשפר וליעל את התהליך הזה – לא מדובר בעבודה קשה. יספיק אפילו תהליך רגיל, של זוג ידידים, כדי לבצע את מלאכת ההזנה בהנקה או בבקבוק. לחתל – אף זה לא משהו מסובך. גם האמבטיה "הנוראית" עשויה עד מהרה להתגלות כשעשוע. הקושי היותר גדול, כפי שמתברר עד מהרה, הוא בהתעוררויות הליליות ובהשכמות הבוקר, המפרות את שיווי המשקל האגוצנטרי של בני הזוג. העובדות יודעות לספר שגם לזה מתרגלים עד מהרה, ומה שהיה "קשה" – הופך עד מהרה למרכז ההוויה המשפחתית. בני הזוג מתבצרים בביתם ושבים להיות ידידים, בעל ואישה, בנוסף להיותם הורים.

ההורות באה,עתה, במידה רבה, על חשבון חיי החברה. אירוח ידידים בתדירות, כפי שנהוג היה עד כה, נדחק לשוליים. אך שוב – רק לתקופה מסוימת. ומן העבר השני – כאשר נוקטים באמצעים מגושמים להדוף את "הפולש" הקטן, עוברים בני הזוג משבר קשה, הידוע כ"משבר שלאחר לידה".  האישה שוקעת בדיכאון עמוק ומתנהגת כ"פושטת רגל" שאינה יכולה להתייחס לתינוק. מצב שכיח יותר: היא מעדיפה להתמקד בתינוק ודוחקת מעולמה את הבעל, מואסת בו, אינה יכולה לשאת את נוכחותו . ואילו הבעל, השב הביתה ואינו יכול לשאת את עול התינוק ואת עולה של אשתו הממתינה לו מותשת בכיליון עיניים, להעמיס עליו את כל הנטל. הוא נמלט למקלט כלשהו. לא פעם עולה ספינת הזוג הצעיר, בנקודה זו, על שרטון.

העזרה הראשונה במקרה של משבר לידה, הינה בהורדת הנטל . לאו דווקא בחלוקתו בין השניים. כי מי אמר שהבעל יכול לספוג את מה שהאישה לא יכולה או להיפך? את הפתרון אפשר לחפש ולמצוא בסיוע בני משפחה, הורים או אחיות בוגרות, או על ידי שכירת שירותים מתאימים, כמו מטפלת מיומנת. יש להדגיש כי "עזרה ראשונה" זו מתייחסת לזמן קצר בלבד. כי אם לא יודעים מתי הגבול – עלולה אותה עזרה להחליש את בני הזוג, מותירה אותם תלויים באחרים וכך הם מחמיצים את ההזדמנות להתבגר. אך בדרך כלל, כשמסירים את הנטל המיידי – אמצעי ההדיפה המגושמים שהזכרנו, הופכים לפתע למיותרים.  עם הזמן שבים בני הזוג ונוטלים כל אחד לעצמו את נתח ההורות, כל אחד כפי יכולתו. ומה שחשוב יותר: הם שבים להיות ידידים, מומחים יותר ומצוידים בתוספת היכולת ההורית החדשה.