ערוץ המבוגרים

מתי יש להתחיל לדבר לילד בערוץ המבוגרים ולא ב"שפת הבכי"? הפסיכולוג רפי יעקובי מסביר

מאת: רפי יעקובי

למי שלא יודע: ידידות הינה בבחינת מקצוע. כדאי וצריך ללמדו ולהקנותו מגיל מוקדם ככל האפשר. למי מההורים שמזדרזים בהקניית "מקצוע הידידות" לילדיהם – קל יותר בהמשך. יכולת הלמידה והקליטה של ילדים קטנים הינה מופלאה. התמורה ל"השקעה" שכזו – נעימה ומספקת. החל מהשלב שבו צוברים מיומנויות, כמו אחיזת חפצים, עמידה, הליכה ודיבור – יש ללמוד את הילד/ה להתייחס לנוכחותם של אנשים אחרים בסביבתם. להתחיל, כמובן, באבא, אמא, אח, אחות, ואחר כך, במעגל ההולך ומתרחב, לתווך ביניהם לבין המציאות החברתית.

אינני ממליץ, כמובן, ל"הפציץ" את הזאטוט באינספור של דודות, שיהא עליו להשביע את רצונן, מה שקרוב לוודאי יסחרר את ראשו ואת עולמו ויקשה עליו מאוד בפיתוח קשרים חברתיים. לימוד מקצוע הידידות הוא, בעצם, לימוד שפה. ככל שיוצרים אקלים מצומצם ואינטימי – קל יותר לקלוט אותה. אם נסלק משדה הגירויים של הילד רבים מפריטי הבית(קריסטלים ודברי ערך שבירים), כדי שלא נצטרך לרדוף אחריו,שלא ישבור,שלא ילכלך,שלא יזיק לעצמו, הוא עלול לדכא בקרבו את רצונותיו, עלול ללמוד לא לעשות מאומה. ואילו, כשמצמצמים את שדה הגירויים, יוצרים מרחב הזדמנות עבורו, לשכלל את יכולתו, מבלי שכל מהלך שלו ייתקל ב"לא!".

אם בכל זאת דרושה הגבלה מסוימת – יקל עליו להבין מה רוצים ממנו. הגבלות אפשר להטיל על דברי חשמל, תנור לוהט ובעוד פריט או שניים. על גבה של יכולת התחלתית זו – מוסיפים, מדי פעם,עוד ועוד פרטי מידע . כך זה גם עם לימוד הידידות. ככל שמצמצמים את השדה, יוצרים אקלים המאפשר להתמקד ולקלוט. לדוגמא: האם שעדיין מתירה לעצמה להיניק את  ילדה תקופה ממושכת – "פוגשת" את שיניו של התינוק. במפגש הזה – שד ושן – מתקיים המפגש החברתי הראשון במסגרת  "למידת החברות", וזאת עוד בטרם יש לילד יכולת ניסוח והבנה מילולית. כאשר הוא חש גירוי עז בחניכיו, וזמן מה אחר כך מבצבצות שיניו- הוא נחפז לתרגל את יכולת הנשיכה, שהיא כידוע תוספת נכבדה ליכולת המציצה והיניקה. עד מהרה מסתבר לו כשהוא מנסה את האמצעי החדש הזה על פיטמת שד אימו – היא נרתעת ואילו הוא מפסיד את החלב המזין. וכך,עד מהרה, הוא לומד גם כי במפגש עם אמו – עליו להשתמש בשפתיו ולא בשיניו, ואז תגובת האם אוהדת יותר. זה נעים לה. בשיניו הוא יכול להשתמש לנגיסת עצמים שונים, אך במפגש עם אמו- הוא בורר לו, ככלי, את שפתיו. וכאן מתרחש ה"פלא" הגדול שבו הוא, התינוק, עסוק במלוא המרץ במילוי צרכיו הדחופים והחשובים- ועם זאת הוא "מתחשב באמו.

כמובן שאת מרבית המילים שהשתמשתי בהם בתיאור זה יש לשים במירכאות , כפי שאמנם עשיתי, כי הוא, התינוק, עדיין איננו יודע מאומה על אנו ובוודאי שאיננו יודע להתחשב בה. מאוחר יותר, עם הרחבת יכולתו והשכלתו, ידע לא רק על צרכיו הדחופים – אלא גם על מה שנעים ולא נעים למי שמצוי בסביבתו. כך הוא ידע שאם זה נעים לו- שכרו בצידו, ואם זה לא נעים – יצא שכרו בהפסדו. עד מהרה יגדל וייחשף גם לעובדה שאנשים אינם עשויים מיקשה אחת . מה שנעים לאחד- קשה ובלתי נעים לאחר. בכך אנו יוצרים בחממה המשפחתית הזדמנות עבורו ללמוד יותר מאשר שפה אחת . אנו מלמדים אותו להבחין, בצורה מורכבת יותר, בנוכחות החברתית אליה נקלע. כלי הידידות שלו נעשים מדויקים ומשוכללים יותר מידי יום.

דוגמא נוספת: הקפצת כדור בבית, פעולה ברורה ושגרתית אצל כל ילד. האם, כמובן, מתנגדת. מה עושים? ראשית- עלינו לציידו במידע האם ניתן בכלל לשחק בכדור בין כתלי הבית, או שחוקי המקום אינם מאפשרים זאת. כלומר, הוא יכול לשחק בכדור רק במקומות אחרים, מחוץ לבית. אבל נניח שהוא רשאי לשחק בתוך הבית, וגם מתברר לו שקולות הכדור המקפץ בקצב, ערבים לאוזנו של האב. הילד יכול אם כן, לשחק כאשר הוא לבדו וגם כאשר אביו נמצא בסביבה. אולם שאון הכדור אינו לרוחה של אימו. עליו ללמוד אפוא לא לשחק בכדור בנוכחותה. ומה אם שני הוריו נמצאים בבית, מה אז? הוא עלול לחשוב שיש לו גיבוי,מצד האב, לשחק בכדור – למרות נוכחותה של אמו. אך כמובן, שזוג הורים ידידים, לא יאפשר זאת. האב יבהיר לו כי שניהם אמורים להתחשב ברצונה של האם, לא משום שהיא צודקת – אלא משום שהיא קיימת בסביבה הקרובה. ועוד מצב. הגבה לשפת ה"בכי".

בימיו הראשונים, שפתו של התינוק מגושמת והוא מודיע על צרכיו בקול בוכים. הוא בוכה כשהוא רעב, כאשר קר לו, כשחם לו, כשכואב לו, או כדי לקרוא לאמו ולאביו שיבואו לשהות לידו, לבדרו. ובתחילה – אכן מצוי המבוגר המוזעק לקול הבכי, ואח"כ מפענח אותו, מתוך ניסיונו העשיר, ומגיב לצרכיו של התינוק. לימים, כשהילד גדל, הוא מוסיף כלי ביטוי מילוליים רבים ושונים. הוא יכול להתבטא בדיבור, בלשון הגדולים. ואף על פי כן- רבים ההורים הממשיכים להגיב ל"שפת" הבכי. אינני מתכוון לאותו הבכי הבא בתגובה דחופה לאירוע כמו נפילה, פציעה מכאיבה ושותת דם. במקרה כזה יש לאסוף את ילדך ולהרגיעו. הכוונה בדברי שלעיל הינה בפירוש ל"שפת" הבכי, כאשר הילד מודיע משהו בשפת התינוקות – כאשר הוא יכול לדבר כבר בשפת המבוגרים. הוא מייבב כדי לקרוא להורים – והם אמנם באים; צורח כדי לקבל משהו – וההורים נענים לו. מה קורה כאן? אם תחשבו ותבדקו, הרי הילד זוכה לתשומת לבכם רק כאשר הוא בוכה ומיילל. עד לפני זמן קצר אמרתם "לא", והנה אתם נענים לקריאותיו.

כאן אתם ממש מלמדים אותו את תורת הבכי כאמצעי קומוניקטיבי. בלי שתהיו מודעים לכך – אתם פוגעים ביכולתו. אם אתם רוצים להתנגד לו- עשו את זה בכלים מפותחים יותר: במילים, שיאמר, שינמק, שישדל ויגרה אתכם לשנות את דעתכם. עליכם לדבר אליו בערוץ המבוגרים, ולא בערוץ התינוקות.