תורת המשחקים

גלית דודזון, פסיכולוגית קלינית לילדים מסבירה את תרומת המשחקים לילדים ומזמינה אתכם לשאול שאלות ולקבל תשובות במדור חדש.

מאת גלית דודזון

 סיור קצר בגן הילדים, בהפסקה של ביה"ס או בגינת השעשועים מגלה מקום רוחש פעילות, לעיתים שקטה ולעיתים קולנית, לעיתים נינוחה ולעיתים נמרצת. הקטנים נראים עסוקים עד מאד; חלקם שרויים בכובד ראש בבנייה של מגדלי קוביות, או במשחקי הרכבה, קבוצה אחרת טורחת בפינת המטבח, אחרים רצים, קופצים, מכדררים, מתגלשים. הנה כאן מוקמת לה תזמורת קטנה ושם ילדונת משכיבה את הדובון לישון בעודה מפזמת לו שיר ערש. במה הם עסוקים כל כך? מהי הפעילות לה מוקדשים מירב זמנם, מירצם ותשומת ליבם?

המשחק הוא פעילות כה בסיסית וחיונית, שאפילו סיור קצר בגן החיות, באגפי היונקים, יעלה רשמים דומים: כלבלבים, חתלתולים, גורי אריות ודולפינים, אצל כולם מבלים הצאצאים שעות רבות במשחק. זהו סימן לבריאות פיזית ונפשית, כשיונקים משחקים סימן הוא שטוב להם. הנאה היא חלק בלתי נפרד ממשחק. אך לא רק הנאה גלומה בו.

"משחק הוא התנסות, חוויה שהיא תמיד יצירתית, צורת חיים בסיסית". (דונלד וויניקוט)

הפסיכואנליטיקאי דונלד וויניקוט, שכה היטיב להבין ולתאר את נפש הילד והתפתחותו, ראה במשחק אבן יסוד להתפתחות העצמי, הבסיס לחיי החברה, התרבות והיצירתיות. המשחק מתרחש ב"מרחב המעבר" שבין העולם הפנימי לעולם החיצוני, בין הדמיון למציאות, בין העצמי לבין הזולת.

האוניברסיטה למדעי המשחק

אבל מה יוצא להם מזה? יקשו כמה הורים מודאגים (הרי "לא באנו ליהנות"...?), לבלות כל היום במשחקים, מתי ילמדו? יתקדמו? יתפתחו? או. קיי., אז הנה כמה סיבות טובות וחשובות לתת לילדים לשחק:

המשחק הוא מרחב למידה ראשון במעלה בעבור הילד, כר להתנסויות ספונטאניות מעשירות ובונות בכל התחומים: חשיבה, יכולות גופניות, כישורי שפה, חברות, עולם הנפש והרגש. שדה המשחק הוא מעבדה ייחודית המאפשרת שלל התנסויות. הילד המשחק הוא מדען, פיזיקאי, אמן, הוא משתמש בכל מגוון היכולות העומד לרשותו ומשכלל אותן. כמה דוגמאות:

מגדל של קוביות בניתי: דרך נפלאה ללמידת מושגים בסיסיים בפיזיקה, הנדסה, מתמטיקה וגיאומטריה: שיווי משקל, כוח המשיכה, חומרים ומרקמים, צורות ונפחים. הפקולטה ל"מדעים מדויקים"? לא רק! גם שיעורי בונוס מתחום הרגש: הפעוט הבונה מתנסה בלמידת ערכן של סבלנות והתמדה, מתמודד עם תסכול- הופס, נפל... והצלחה- והנה, הקמתי מגדל חדש!

משחקי כדור: "שיעורים" מתחומי הגוף והנפש הכוללים: שיכלול המוטוריקה הגסה, חיזוק הגוף, פיתוח תיאום בין עין ליד, שחרור אנרגיות והוצאת מרץ. בתחום החשיבה - אומדן מרחק, תכנון. ושיעורי השלמה מ"הפקולטה למדעי החברה": הדדיות ותחרות, איך משתלבים בקבוצה? איך מתנהלים עם חוקים וכללים? ומה קורה כשמישהו מחליט להפר אותם?

משחקים ב"נדמה לי"- כשהילדים משחקים ב"אבא ואמא", בלהיות כבאי או בנאי, הם חווים עצמם כבעלי יכולות ושליטה "כמו גדולים", יכולים לבטא ולבדוק רגשות עזים ומגוונים, להתאמן בהפנמה של נורמות התנהגות ולתרגל שלל מצבים מחיי היומיום. משחקי תפקידים הם התנסות בכניסה לדמותו ולעולמו של האחר, המעודדת הבנה ואמפתיה כמו גם אוורור רגשות שליליים ותוקפניים בדרכים לגיטימיות ולא הרסניות. משחקי הדמיון מאפשרים בדיקה ועיבוד של חוויות לא נעימות, הילד שהופך לאביר הנלחם במפלצת כמו אומר: עכשיו אני יכול לשלוט בפחדים שלי, אני יכול לברוא את המפלצת, להיות יותר חזק ממנה, להפוך אותה לנחמדה או להעניש אותה.

 סביבה מעודדת משחק, כמה עקרונות מנחים:

-          משחק הוא פעילות ספונטאנית שאין ולא יכולה להיות בה כפייה. אפשר להכריח את הילד להכין שיעורי בית, אבל לא ניתן להכריחו לשחק.

-          אופן המשחק מתפתח בהתאם לגיל הילד, העדפותיו, ורמת הבשלות שלו. אין לצפות מילד בן ארבע לשחק על פי הכללים כמו ילד בן שבע. הוא פשוט לא שם.

-          חדרי ילדים מוצפים לעיתים בעשרות משחקים, לפעמים באופן מוגזם שרק יוצר עודף גירויים. באמת שלא חייבים "משחקי התפתחות" במאות שקלים, ילדים אוהבים ונמשכים לא פחות לכלים ואביזרים יומיומיים הנמצאים בבית ובסביבתו: תנו לילד סיר גדול או גיגית כביסה ותראו כמה אפשרויות הוא מוצא בהם: וואו, מגלה הפעוט, אני יכול להכניס ולהוציא מפה דברים, להסתתר בפנים, לחבוש על הראש כקסדה ולצאת לקרב אבירים, והופ, הנה אני בסירה השטה בים, עם מטאטא על תקן משוט.

-          סביבה מאפשרת משחק היא כזו השומרת על האיזון העדין בין עולם הדמיון למציאות. כלומר: לא מקלקלת את האשליה על ידי הצגת המציאות באופן חד מדי ("מה פתאום כובע, טיפשון, זה סיר"), וגם לא מאיימת להפוך את המשחק למציאות (זו באמת מפלצת) אלא מאפשרת מעין הבנה הדדית: אנו עכשיו ב"עולם הכאילו".

-          הנאה היא חלק מובנה במשחק, ולמעשה תנאי יסוד. התכנים עצמם לא חייבים להיות נעימים בהכרח (למשל במשחק סמלי בו הילד "מעניש" את הדובי וכועס עליו), אך אם מי מהמשתתפים במשחק אינו נהנה, ובוודאי כאשר מישהו סובל (חוץ מהדובי...), אנחנו כבר לא בעולם המשחק. זה הרגע לעצור, לשים גבול, ואף להפסיק.

-          אתם יכולים להציע את השתתפותכם, אבל שימו לב שלא "להידחף" לתוך המשחק של הילד, פעמים רבות הוא ייהנה פשוט מעצם נוכחותכם לידו כשהוא משחק, מבלי שתיקחו חלק פעיל במשחק. אם הילד מזמין אתכם להשתתף במשחקו ראו זאת כהזמנה להצטרף לאופן החוויה המיוחד שלו, והזדמנות להיזכר באותן יכולות מופלאות, שגם לכם היו פעם לגמרי טבעיות, לשחק.

לשאלות בנושאי פסיכולוגיית ילדים כתבו לגלית ואנו נעלה את התשובות באתר:  [email protected]

גלית דודזון היא פסיכולוגית קלינית מומחית. עובדת בשירות לילד ולמתבגר של ביה"ח איכילוב ובקליניקה פרטית בתל אביב. מטפלת בילדים, מתבגרים ומבוגרים. לאתר של גלית