פרסמו אצלנו
שיתוףלגננת יש תפקיד מרכזי ודומיננטי בחיי הילדים ולכן נראה גם מאוד ברור שהיא צריכה לקחת חלק ולהשתתף בשלב כמו תהליך גמילה.
מאת : מיכל הרפז
ילדינו הקטנים מבלים את מירב שעותיהם בגן הילדים. לגננת יש תפקיד מרכזי ודומיננטי בחייהם ולכן נראה גם מאוד ברור שהיא צריכה לקחת חלק ולהשתתף בשלב מעבר חשוב וייחודי כמו תהליך הגמילה, אשר מתרחש בדרך כלל בגילאים שבין שנתיים לשלוש.
גמילה עבור ילדים יכולה להיות מעייפת, איטית, מסורבלת ומשנה סדרי עולם, אבל היא יכולה להיות גם קלילה, מהירה וידידותית לסביבה, גם כשמדובר בגמילה מטיטולים.
הגמילה מן הטיטולים דורשת מן הילד לשלוט על הסוגרים שלו באופן טבעי, לבקש ואף לגשת לעשות בעצמו, להיפטר ממסורת הטיטולים שהכיר עד כה ולהיכנס אל עולם חדש, כאשר כל צעד בו נראה גדול יותר.
"עלינו להבין כי הילד, כמו גם ההורה, עובר דרך הגמילה תהליך רגשי, פסיכולוגי וחברתי. עלינו לשאול את עצמנו ובעיקר אותו האם הוא אכן בשל להיפרד מן החיתול.
הורים רבים חוזרים על הטעות הנפוצה ומזהים סימן או התעניינות קטנה מצד הילד וממהרים לרוץ אל תוך שלב הגמילה, כשהילד לא תמיד יודע או מוכן להכיל".
מדוע גן הילדים צריך להיות שותף לתהליך?
גמילה הוא נושא שמעורר הרבה מאוד מחלוקות וכמוהן, גם בעיות. הגמילה מצריכה שיתוף פעולה של הצדדים הנוכחים בחיי הילד. אחת הבעיות המרכזיות היא שבדרך כלל הכללים בגן והכללים בבית מאוד שונים, כמו גם ההתייחסות לגישות השונות. לא פעם יוצא שההורה מזהה סימן קטן אצל ילדו, מתכונן מאוד לתהליך הגמילה ואף משתף את הגן שחושב, שהילד כלל אינו מוכן. מה שבהחלט לא קורה הפוך. מכאן עולים כעסים, תהיות, מי יודע טוב יותר מה הכי טוב לילד?
לא תמיד החלטותיהם של הורים נעשות משיקולים נכונים. הורה חייב לזכור שהילד ורק הילד, יכול לשלוט על הסוגרים שלו. ההורה ברוב הפעמים לוקח את האחריות על עצמו, כשהיא בעצם כולה של הילד.
מצד הגן יכול להתעורר תסכול גדול, מצד אחד הם רוצים מאוד לרצות את ההורים שדורשים לגמול את הילד, מן הצד השני הם בעלי ניסיון, יודעים ומבינים שהילד אינו מוכן.
זה המקום לשפר את התקשורת, ואיך עושים זאת?
גננת שלא יודעת להעביר את מסריה נכון להורה עלולה להפסיד אותו, שהרי הוא וילדו הם בהתייחסות עסקית, לקוחות בגן הילדים שלה. בשל חוסר יכולתה להעביר מסרים היא יוצרת מאבקי כוח מול ההורה, מי יודע הכי טוב. כל אחד מן הצדדים מעמיד את האגו שלו במרכז במקום לרכז את תשומת הלב בגורם החשוב ביותר – הילד.
על טעם ועל ריח אין מה להתווכח
גננות מנוסות יותר בתהליך הגמילה ואת זה כל הורה חייב להפנים. בעיקר את אינטרס הגן – גם להם יהיה קל יותר כאשר הילד יהיה גמול.
הדרך להצליח בתהליך הגמילה היא ליצור שיתוף פעולה מלא בין הבית לבין הגן.
מתפקידה של הגננת (המנוסה) לבנות תוכנית מהלך לטובת הגמילה ולשתף בה את ההורה. מתפקידה גם לבדוק האם גישתה מתאימה לגישת ההורים ובמידה ולא יש לתאם ציפיות מראש. למשל אם גישת הגן היא להוריד טיטול ולא להחזיר ויהי מה (כמובן לאחר שהחלטנו שהילד אכן בשל ורוצה להתמודד עם הגמילה), מכאן שגם בבית יסכימו למלא אחר ההוראה ולא יתפשרו ויחזירו את הטיטול, מה שעלול בהחלט לבלבל את הילד ולהפוך את הגמילה לקשה מאוד. ידוע שבבית קשה יותר להציב גבולות מול הילד ובגן המשמעת תופסת מקום יותר כבד, המטרה בסופו של דבר היא לא לבלבל את הילד.
מטרת השיחה בין הגננת להורה נועדה לקרב את ציפיות הגן אל ציפיות ההורה, לטובת הילד. עוד מתפקידה של הגננת להדריך את ההורה, שהרי היא בעלת הניסיון, ממקום מדריך, מכוון ולא ממקום של אגו. השיתוף עם הגן עוזר להורה להרגיש יותר בטוח ולדעת שאינו לבד בתהליך, יש מי שתומך בו, מלווה אותו ומכוון אותו למען ילדו. שהרי גמילה שאינה נכונה עלולה חלילה ליצור בעיות קשות כמו למשל עצירות כרונית ועוד.
כיצד נזהה נכון סימני גמילה מוקדמים?
ראשית ההתעניינות בגמילה צריכה להתרחש גם בגן וגם בבית, ברגע שהתעניינות מתרחשת במקום אחד בלבד, יש סיכוי שתהליך יתרחש באופן קשה ומסורבל.
הסימנים המזהים ביותר הם כאשר הילד מודיע על עשיית צרכיו, רוצה להיכנס עם ההורים לשירותים, רוצה לראות את צרכיהם ואף את צרכיו, מבקש ללבוש תחתונים, מתעניין בסיר, רוצה לשבת בשירותים, רוצה לנהוג כמו גדול ועוד.
המוכנות לגמילה מתחלקת לכמה סימנים בולטים: יכולתו השכלית של הילד להבין שאינו רוצה עוד לעשות את צרכיו בטיטול, יכולתו המוטורית להתפשט בעצמו, יכולתו המילולית להגיד אני רוצה לעשות בשירותים, או כמובן כאשר הטיטול לגמרי יבש – סימן המעיד על יכולת התאפקות.
כללי ברזל
שתפו את הגננת בתהליך הגמילה והתייעצו איתה לגבי מידת מוכנותו של הילד.
היכנסו לתהליך בסבלנות כאשר אתם פנויים רגשית ושכלית. בהחלט לא בזמן שינויים: מעבר דירה, כניסה לגן חדש, הולדת אח וכדומה.
חשוב שזכור כי הילד בראשית דרכו לא יודע להתאפק עד לעשיית צרכיו, לכן נדרשת מאיתנו שפע של סבלנות.
אל תהפכו את הסיר לנייד- השאירו אותו במקומו, הוא לא צריך לבקר במטבח, בחדר המשחקים או מול הטלוויזיה. הסיר צריך להיות בשירותים, שם אנו עושים את צרכינו.
פיפי בחוץ עושים ליד העץ. לקיחת הסיר לכל מקום מטילה את האחריות על ההורה בעוד האחריות כולה מוטלת אך ורק על הילד.
אל תעשו סיפור גדול מהפספוסים - קבלו אותם בחיוך גדול. התייחסו באמפטיה, החליפו לילד ועברו לסדר היום הקבוע מבלי לשדר אכזבה.
מסרים כמו יופי, כל הכבוד, התנהגת בבגרות מספיקים בכדי לתת לילד את התחושה שאנו מרוצים ממעשיו. הוא לא זקוק לגלידה או שוקולד בכל פעם כשעשה בסיר, מילה טוב תעשה היטב את העבודה.
קחו בחשבון את הרגרסיות. הן מתעוררות במצבים של לחץ או בשינויים קיצוניים. קבלו אותן כחלק מהתהליך והבינו כי זהו חלק מהשינוי הרגשי שהילד חווה.
שחררו מכם את האחריות, העבירו אותה במלואה אל הילד, הוא היחיד שיכול לשלוט בסוגרים שלו. (בדרך כלל אנו נוהגים לשאול את הילד ולהעביר אליו אחריות כמו: איזה בגד ללבוש, מה לאכול. גמילה היא המקום לשחרור אחריות).
בחנו את עצמכם - במידה והגמילה הייתה קצרה והסתיימה עד שבועיים דעו שילדכם היה פנוי ומוכן לה מכל הבחינות.
מיכל הרפז היא יועצת לניהול חינוכי ופדגוגי לגני ילדים.
קופונים
