לספר על השואה

לסיפורי השואה המסופרים לילדים יש אופי שונה, מן הסתם, מסיפורים המיועדים למבוגרים. מרבית הסיפורים מתאפיינים בסבים ובסבתות המגוללים את קורותיהם לנכדיהם כילדים בצל המלחמה.

שלושה ספרים לילדים המציגים סיפורים אישיים תחת הכיבוש הנאצי-

סבא שמספר את סיפורו כילד, ילדה שחייתה שנה וחצי בבור, ואמא-סבתא המספרת את סיפורה ובתה מעבירה בצבעים ובקווים את התחושות.

מאת: מערכת לגדול

הילדה המסתורית של סבא

בדומה לספרה למבוגרים איצ'ו וברנרד, העוסק אף הוא בנושא השואה, מצליחה מלכה אדלר לחדור בכתיבתה לסדקים הסמויים של גיבוריה ולראשונה מעניקה לילדים הזדמנות יוצאת דופן להתמודד עם סיפור מורכב ועם זאת לא מאיים על אף גילם הרך. הספר מגולל את סיפוריו המרתקים של סבא יצחק שנולד בכפר קטן בהונגריה. הייתה לו ילדות מאושרת, אבל כשהתחילה המלחמה הגדולה באירופה, גירשו הנאצים את היהודים מהבתים שלהם. המשפחה של סבא יצחק התפזרה והוא נשאר לבד. הוא מספר על הילדה הגרמנייה שחיכתה לו עם סנדוויץ' יום אחרי יום, כשעבר בשיירה של אסירים ליד הכפר שלה בגרמנייה; על הפחד הגדול שנפל עליו כשחיפש אוכל ומצא את עצמו כלוא במרתף מלא מזוודות; על פגישה שלו עם אחיו דוב, בדרך נס, רגע לפני שהכריחו אותם לצאת למסע מפרך. את הסיפורים מספר סבא לאיתי הקטן שיותר מכל אוהב לשבת על הספסל של סבא ולהאזין לסיפוריו.

מגיל 6 ומעלה, הוצאת ידיעות אחרונות. ספרי חמד.

ילדה ושמה מרישה

סיפור ילדותה של מלכה דולברג-רזנטל הלוא היא מרישה  אשר במשך שנה וחצי הוחבאה בבור בתוך חבית שברצפת הרפת אצל בני משפחת קוט הנוצרייה. זמן קצר לפני שחרור הכפר הפולני, חורוסנו, מעול הכיבוש הנאצי מוציאים אותה בני המשפחה מהחבית ומוצאים ילדה מאד חולה מאובנת ובקושי רואה. עוד לפני שהיא מחלימה לגמרי מופיעה אישה זרה המציגה עצמה כאמה החורגת ובידה מכתב מאביה הפצוע המבקש ממשפחת קוט למסור לה את ביתו. בבבכי קורע לב יוצאת מרישה עם האשה הזרה למסע בדרכי אירופה כאשר בכל פעם היא נקרעת ממקומות ומאנשים ובעיקר מנסה לשרוד. למרות מכאוביה של מרישה הסיפור נכתב מנקודת מבטה של מי שניצלה ולא איבדה את שמחת החיים ולכן הוא אינו מדכא ומותאם לילדים.

מגיל 15 ומעלה (גם בני 14 יהנו ממנו), הוצאת ספרי חמד. ידיעות אחרונות.

 הסיפור של סבתא ילדה

"הסיפור של סבתא ילדה" הוא ספר מיוחד שנכתב על ידי אם ובתה. האם, סוזנה רווה, שימשה ב - 11 השנים האחרונות, עד יציאתה לפנסיה, כמטפלת אישית ומשפחתית בארגון "עמך", לניצולי שואה.  בתה, דפנה, היא מרפאה בעיסוק בתחום הפסיכיאטרי מזה כ – 15 שנים.  סוזנה ודפנה יצרו יחד ספר המספר לילדיה של דפנה את הסיפור של סבתא סוזנה. סוזנה כתבה, דפנה ציירה. ספר זה הוא דוגמה לדרך התמודדות משפחתית מיוחדת עם זיכרון השואה ועם הנחלתו לנכדים  .זיכרון השואה, כותבת סוזנה בפתח ספרה, הולך ונעלם. אלה שהיו מבוגרים בזמן המלחמה כבר אינם, ומי שנשאר הם הילדים ששרדו, והיום הם כבר סבים וסבתות לילדים באותו גיל, שבו נאלצו הם עצמם להתמודד עם הזוועה. איך מעבירים את הזיכרון באופן חי? איך מסבירים לנכדים את עולם הזוועה, כדי שיידעו, כדי שיזכרו, וכל זאת מבלי לערער את ביטחונם.?  בספרן החדש ניסו סוזנה ודפנה, שתיהן נשות מקצוע בתחום הנפש, לספר את האמת, בזהירות ובאופן מאוזן, בחרוז חופשי ובלוויית ציורים, דרך סיפורה האישי של הסבתא, כדי שהילד-הנכד יידע את קורות המשפחה ולא יגדל בחור השחור של השכחה, האופייני למשפחות רבות כל כך של ניצולי שואה.  בפרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה סוזנה בת שנה, וחייתה עם הוריה, זכריה ועמליה סיפרשטיין, בבוקרשט. קרוביו של האב התגוררו בצ'רנוביץ, וחשבו שייטב אם כולם יהיו יחד בזמנים אלה. לכן לקח האב את משפחתו ונסע אל אחותו ואל הוריו. אך צ'רנוביץ, ששכנה על הגבול שבין רומניה, פולין ואוקראינה, החליפה בינתיים ידיים, וכאשר הגיעו אליה הרומנים והגרמנים נשלחה משפחת סיפרשטיין לטרנסניסטרייה. בשל מקצועו של האב, שהיה רופא,  טולטלו בני המשפחה בין מחנות ריכוז שונים, אך נדודים אלה הצילו את חייהם. בתום נדודים רבים, המתוארים בתמצות בספר, שבו והתאחדו בבוקרשט. בשנת 1950 אף נולד לסוזנה אח, דן בן ציון. אחרי שדפנה ילדה את בנה השני ביקשה מסבתא סוזנה לכתוב את סיפורה לילדים,כדי שלא יאבד. סבתא סוזנה כתבה אותו בפרץ של יצירתיות, כמו שיר, ודפנה איירה אותו באהבה. 

מתאים לגיל 6 ומעלה. הוצאת "שופרא" לספרות יפה.